שירים

אין סימנים חיצוניים למאורע הזה, מאום לא ניכר ברחוב, בפניהם של העוברים והשבים, אבל הכל יודעים כי נפל דבר מה והכל יודעים מה נפל.

יש שעות כאלה בחיי אומה: איש רחוק ואלמוני נצעק לעיני כל בשמו ובשם משפחתו, נצעק פתע כמו חדשה נוראה, לא משוערת.

המות שנטל מן הגבר הזה את חייו החזיר לנו את שמו - אלי כהן - והרשה את פרסומו ברבים.

זה גורלם של הסמויים האלה: הם נגלים לאור יום רק בהיעלמם אל הצלמות.עתים עובר זמן רב עד אשר שבים הם משם

.....ובבוא השעה הַמָּרָה בַּמָּרוֹת התרחש אותו מאורע: נודע לנו מי האיש הזה, מה עשה למעננו ומה עשו לו הסורים. נודע לנו מותו הבודד בכיכר, נודעו לנו פרטים רבים על משפטו. פניו לפי התמונות שפורסמו בעיתונים, נראות עזות וחתומות שלווה איתנה, אינן מסגירות את הפחד העושה בהן שמות, בַּאֲבוֹד כל תקוה, בהיות הכיליון חרוץ וודאי, ביןחתימת השם על מכתב אחרון לבין החבל על צוואר.

 ..... הנה מעבר לחייו השדודים הוא הופך להיות אבן שואבה לכל אחד מאתנו. אנו נפגשים בו, אנחנו הרבים כל כך והשונים זה מזה והעסוקים מאד באלף דברים שכל אחד חשוב ויקר ממשנהו, נפגשים בו לזמן מה כמו בנקודת מוקד ושבים ממנו מוכים בהכרה כי מותו מעביר לנו איזו אמת איומה ונסתרת לרוב של "חיים על קו הקץ".

גופתו משמשת, פתע, מעין תזכורת המסבירה כי דברים רבים המוצאים לכאורה את צידוקם בעצם היותם חייבים את עצם חיותם לאלה המסוגלים להעניק להם את גיבויו ותמיכתו של מר-המות.

כך, לפתע, מתפענחת משמעות הדברים, מובנם בהם הסדר הנכון - מהו המקום, מהו הזמן. המקום - ישראל בין מבקשי נפשה. הזמן - זמן המלחמה הממושכת שכלי נשקה, בין השאר, הוא אלי כהן. 

הוא משיב אותנו אל הפיכחון המוחלט. הוא שליחו של הפיכחון הזה,  כפי שאמר לחוקריו - מעניו - שופטיו -תלייניו: "אני שליח של מדינתי".

גבר האומר דברים כאלה קשה להשפיל גם כאשר מציגים את גופתו בפני תושבי דמשק.

אינני רואה כעת אשה בוכייה, ילדים המנחשים אסון, אחים הטוחנים את שיניהם או מִנְיָן רֵעִים המעדיפים להחריש.

אני רואה אותנו, כל אלה החייבים גם לו את חייהם הנמשכים ואת הזכות לא לשכוח אותו.