שביל אלי כהן

חוזרים חזרה דרומה בכביש הראשי כ-1.5 ק"מ ופונים ימינה בכביש צר. לאחר 300 מטרים עוצרים בצד הכביש ועולים לכיוון פסל הבזלת. כשהגענו לתחנה הסופית הזו ההתרגשות היתה רבה. גיל ברנר טפטף לאורך כל המסלול שכאן יהיה השיא מבחינה רגשית. את הפסל הציבו הפסל יובל לופן וברנר עצמו באותו בוקר, ממש כך. נדיה רואה אותו בפעם הראשונה. הפסל הוא של נדיה הצעירה ושלושת ילדיה בחיקה, הילדים שלה ושל אלי. כולם מביטים צפון מזרחה לתוך סוריה , לכיוון דמשק שרחוקה מכאן בסך הכל 75 קילומטרים. המבט הוא מבט של צפייה, ציפייה להחזרת עצמותיו של אלי כהן לישראל.

נדיה, שהתאפקה במהלך כל היום, מחבקת ומנשקת את גיל ברנר. היא, כמעט בת 80, שסבלה כל כך הרבה לאורך השנים אך תמיד שמרה על איפוק ואצילות בריאיונות ובכתבות, התרגשה כאן מאוד. נדיה עדיין לא נחה, ונאבקת יחד עם כל המשפחה על השבתו של בעלה המנוח הביתה. היא גם פועלת שנים רבות להקמת מוזיאון לזכרו, ומנסה למצוא את הדרך להנצחה ראויה שלו. הנצחה לטעמה. הנצחה חינוכית ורגישה, מעניינת ונגישה, כמו שנעשתה כאן בשביל לדעת כולם. נפרדנו נרגשים, וידענו שזו הייתה חוויה חד פעמית שלא תחזור.