הספדים

שנתיים לפני מלחמת ששת הימים שהעלתה את מדינת ישראל לפסגה של הישגים צבאיים, מדיניים וכלכליים והביאה לה יוקרה בלתי רגילה ברחבי העולם ובתפוצות העם היהודי, הועלה לגרדום בדמשק אלי כהן ז"ל.

קדמו לשעת ההצלחה המסחררת שנים אפורות ועצובות. במדינה עמוסת דאגות מסוגים שונים - מחרדות ביטחוניות ועד קשיים כלכליים חמורים - שררה אווירה של קדרות, מלווה בדיחות אפוקליפטיות על ה"יורד" האחרון שיכבה את האור לפני עוזבו את הארץ.

גם היום במלאות 43 שנה להעלאתו לגרדום בדמשק של אחי אלי כהן הי"ד ובמלאות 60 שנה למדינה, עולם כמנהגו נוהג ואנו נתונים עדיין בחרדות ובסכנות קיום ביטחוניות מסוגים שונים.

לפני שבועות מספר נמסר לנו ע"י נציגי המוסד מסמך בצרפתית, בכתב ידו של אלי מיום 13.02.57, כלומר 5 ימים בלבד לאחר בואו במפתיע ארצה אל משפחתו שערגה ציפתה וייחלה לבואו, במשך שבע שנים תמימות, לאחר שהבטיח להורי בשנת 1949 כי יעלה בעקבותינו תוך מספר חודשים, שהפכו ל- 7 שנים של חרדה לגורלו.

במסמך מפרט אלי את קורות חייו במצרים ומספר שנשאר שם כדי לתת יד מסייעת להעלאת יהודי מצרים ארצה.אלי נשאל ע"י מראייניו שאלות רבות על חייו במצרים ובין היתר על פרשת עסק הביש משנת 1954, על קשריו ועל היכרותו עם חברי התא המחתרתי: עם שמואל עזר הי"ד ועם רוברט דאסה ואחרים וסיפר שהוא היה נתון תחת מעקב של השרות החשאי המצרי ולכן התרחק מחברי התא המחתרתי, כדי לא לסכנם, אך נאות לסייע להם בקניית נשק ונסע, לשם כך, למרסה מטרוח שבמדבר המערבי בגבול לוב כדי לקנות אקדחים למחתרת היהודית במצרים. בסוף המסמך מביע אלי את הסכמתו בחתימת ידו להישלח לכל ארץ יעד ערבית בשליחות המדינה.

פחות משלוש שנים לאחר מכן, יצא בשליחות המדינה לשמש לה אוזניים ועיניים בדמשק. הוא הלך בעיניים פקוחות למוד ניסיון אישי, לאשר מצפה בסופה של הדרך.

אלי נולד ב- 6 בדצמבר 1924, ט´ כסלו תרפ"ה, פרשת ויצא, פרשה בה מתוארת יציאתו של יעקב לחרן שבארם היא סוריה. עיון במקורות במלכים א´ פרק ו´ מראה שהסכנה מצפון היא סכנה תמידית. וכבר אלישע הנביא הביא למלך ישראל מידע מודיעיני חיוני מחדרי חדרים למלך ישראל. שם נאמר: ח וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּוָּעַץ אֶל עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי. ט וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי שָׁם אֲרָם נְחִתִּים. י וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ אִישׁ הָאֱלֹהִים (והזהירה) וְהִזְהִירוֹ וְנִשְׁמַר שָׁם, לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם. יא וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ אֲרָם עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וַיִּקְרָא אֶל עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. יב וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כִּי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ.

בימים אלו הגיעו לידי דברים שאמר לזכרו איסר הראל מי ששימש בעבר כראש ה"מוסד" הישראלי שלדעתי הם מבטאים בעוצמה רבה את שליחותו של אלי ואת הכאב וההקרבה הכרוכים בכך וראיתי לנכון להשמיעם היום.

המופת של אלי כהן ז"ל צריך לעורר בני נוער להתנדבות, אשר לאורה ילכו גם אחרים. מרבית שנות חייו של אלי עברו עליו בארצות ערב – חיים שהיו קודש לבניינה ולביטחונה של ארץ בה כמעט לא הספיק לחיות. הוא לא הספיק לחיות בארצו שלו, אלא רק לחיות למענה.

אלי לא זכה לראות את פירות שליחותו. הוא לא זכה לראות את ניצחון ששת הימים, שלהשגתו תרם ולא זכה לראות את השלום עם מצרים המדינה שבה נולד וחי את מרבית שנותיו, אך יש לו חלק בכל אלו.

יהי זכרו ברוך.