הספדים

נתן אלתרמן לא הכיר את אלי כהן, כאשר כתב בשירו "הפקודה":

אמרה הפקדה –

אשלח והערתי בלילה איש נם

והקיץ ופקח את עיניו כנגדי

וראה את פני וחפז וקם

ושאל לא ישאל תכליתי וסודי,

ויצא עמדי אל מקום אשר שם

באין אמר יתן את נפשו בעדי.

במקרה של אלי, מדינת ישראל קראה לו – והוא הלך ונתן את נפשו בעדה, כי דברה היה עבורו כפקודה.

השורות האלה של אלתרמן – המתאימות לרבים מאנשי קהיליית המודיעין שלנו –מסמלות את המשמעות העמוקה בדמות הגיבור של אלי כהן, האיש שלנו בדמשק, הלוחם שהיה לאגדה כשנכנס לבדו אל תוך לוע הארי –וסיפק משם מידע חשוב מאין כמוהו לביטחונה של המדינה.

גם אחרי 40 שנה, הפליאה מאומץ ליבו ומהישגיו המבצעיים של אלי כהן נשארו כשהיו.

אחרי חודשים של עינויים, עמד אלי מול שופטיו לא כאיש שבור, אלא כאדם זקוף וגא.כשהשופט פנה אליו ואל יתר הנאשמים – אזרחים סורים שהועמדו לדין יחד איתו – ואמר להם "אתם שכירי חרב, או סוכנים בוגדים", אלי השיב בקול צלול – "אני לא בוגד.

אני שליח של מדינת ישראל".

מילותיו האחרונות לרב של יהודי דמשק היו – "אמור לאשתי שמילאתי את חובתי עד תום".

מותו של אלי חשף אותו מאחת משורות הלוחמים האלמונים, אנשי קהיליית המודיעין של מדינת ישראל, העושים איש איש במקומו דברים שלא רק השתיקה יפה להם – אלא גם התהילה ותודת האומה.

בזוכרנו את אלי נזכור גם את ממשיכי דרכו, המעניקים לנו מן המחשכים, שבהם הם פועלים – את ביטחוננו.

תודה מגיעה לא רק ללוחמים, אלא גם לבני המשפחות – הרואים את יקירם הולך ומסתגר בעולם שבו אין מקום לאחרים, גם לא לקרובים ביותר.

לנאדיה, לסופי, לעירית ולשי, מגיעה לא רק תודה.

אנחנו חייבים להם גם את השבתו של אלי הביתה.

בשנה האחרונה השמיע נשיא סוריה שורה של הצהרות, שבהן הציג את עצמו כמי שפניו לשלום עם ישראל.

קשה להתייחס לכך ברצינות כאשר סוריה ממשיכה לעודד את הטרור נגד ישראל.

מתן ההיתר להעלאת עצמותיו של אלי כהן ארצה, הוא צעד אנושי פשוט שעל ממשלת סוריה לעשות.

עד כה סירבה סוריה לכל הבקשות שהופנו אליה בנושא זה – אבל אנחנו לא אומרים נואש.

נדיה, סופי, עירית ושי היקרים –בשם ממשלת ישראל, אני מתחייב בפניכם לא רק לנצור ולטפח בזיכרון הציבורי שלנו את זכרו של אלי כהן ז"ל.

אלא גם להמשיך ולעשות כל מאמץ כדי להחזיר אלינו את אלי – ולחלוק לו כאן, בארץ שלמענה הקריב את חייו, את כבוד הגיבורים שהוא ראוי לו.

היו חזקים.